דקלון – זמר מתחדש

דקלון – זמר מתחדש

 

שוב הלילה רד ברחובות העיר, ואני נדלק מפזם לי שיר

לא שואל כאן איש, שוב אני מרגיש, כי הלילה את דמי מחיש

לא שואל כאן איש, שוב אני מרגיש, כי הלילה את דמי מחיש

 

זה הזמר מתחדש ושר, ואני כך רק אליו נמשך

לא דואג, לא חושש, כי מקום בתוכי לו יש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

 

אורות הפנסים רק אלי קורצים, לי הם לוחשים קול ניגון ושיר

רוח תיילל בחצות הליל, ולא ידעתי מה לי תעולל

רוח תיילל בחצות הליל, ולא ידעתי מה לי תעולל

 

זה הזמר מתחדש ושר, ואני כך רק אליו נמשך

לא דואג, לא חושש, כי מקום בתוכי לו יש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

 

זה הזמר מתחדש ושר, ואני כך רק אליו נמשך

לא דואג, לא חושש, כי מקום בתוכי לו יש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

לא דואג, לא חושש, בלבי הזמר מתחדש

בלבי הזמר מתחדש

מודעות פרסומת

דקלון – מצהלות

דקלון – מצהלות

 

קול המולת חוגגים מהדהד, קול צהלה ושירה

קול נעימה וליבי לה אוהד, לשירת הוללים אדירה

קול נעימה וליבי לה אוהד, לשירת הוללים אדירה

 

מה, מה נותר לשיר, אחרי זמיר, אחרי נעים זמירות

יש, שהלב עולץ, גם יונה גם נץ ינעימו בנגינות

 

יש מקומות וזמנים לפעמים, אשר את חיי מנעימים

וכשטוב בלב והכל כה שלו, גם קולו של עורב הוא ערב

וכשטוב בלב והכל כה שלו, גם קולו של עורב הוא ערב

 

קול מצהלות במעגל מחולות, כף אלי כף ורקיעות

זמר עליז וריקוד יעלות, את ליבי ולילי מאירות

זמר עליז וריקוד יעלות, את ליבי ולילי מאירות

 

מה, מה נותר לשיר, אחרי זמיר, אחרי נעים זמירות

יש, שהלב עולץ, גם יונה גם נץ ינעימו בנגינות

 

כמה עוד נשירה, עד הליל יאסף, עד למיתר אחרון

עם השירים שוב ושוב נסחף, עד ניחר וייבש הגרון

עם השירים שוב ושוב נסחף, עד ניחר וייבש הגרון

 

מה, מה נותר לשיר, אחרי זמיר, אחרי נעים זמירות

יש, שהלב עולץ, גם יונה גם נץ ינעימו בנגינות

 

כמה עוד נשירה, עד הליל יאסף, עד למיתר אחרון

עם השירים שוב ושוב נסחף, עד ניחר וייבש הגרון

עם השירים שוב ושוב נסחף, עד ניחר וייבש הגרון

 

תשליך

לא הכרתי את עידן עמדי. היו כמה שנים קריטיות שהייתי מוכרח להאזין בעיקר למה שמכונה מוסיקה קלאסית, ויצא שהמיינסטרים הישראלי עבר מעל לראשי. בלי כוכב נולד וגלגלצ, שומע מוסיקה בעיקר במסיבות, ידעתי שהרוק מת כבר מזמן, מתישהו בשלהי שנות ה-90. בעולם יש היפ-הופ ועוד כל מיני דברים, בארץ יש מזרחית ועוד כל מיני דברים, אבל רוק? קצת מביך לחיות בעשור השני של המאה ה-21 ולראות שיש עדיין אנשים שתקועים באלף הקודם.

עד שהגיע הרגע שהייתי צריך לשמוע את עידן עמדי כחלק מהעבודה שלי. והתאהבתי. ושוב מצאתי את עצמי שומע רוק, מה שלא חשבתי שיקרה. והוא מצליח להכיל הרבה ניגודים: גם מביט אחורה, וגם נמצא בהווה; מודע היסטורית ומכיר תודה לאלה שהשפיעו עליו (ובייחוד לאהוד בנאי), אבל רלבנטי בדיוק לרגע בו הוא פועל; נמצא בלב המיינסטרים אבל מצליח גם להתבונן בו מהצד; ובסך הכל זו אחת הדוגמאות הכי מרגשות בעיני למה רוק ישראלי – ומוסיקה ישראלית – יכולים להיות ולעשות.

הזמן הזה שאחרי ראש השנה הוא הזמן האהוב עלי בשנה כולה. העיר נרגעת ומתקררת קצת, אפשר לנשום שוב, הכל אותו דבר אבל פתאום יש אוויר. נעים יותר ללכת לים, וגם דחוף יותר, כי בקרוב כבר יהיה קר מדי. את עצמי אני משליך אל תוך הגלים המלוחים, והם כבר מנקים ממני את כל הכאבים, וכל הניסיונות, וכל הכעסים. לא יודע אם הייתי משליך כל כך מהר את ההרהורים, אבל בוודאי שאת המלחמות והשקרים כן, ויפה שעה אחת קודם. ביום הכיפורים הקרוב ארכב על אופניים עם בני לים, ואלמד אותו להשליך. הים גדול, נצחי ובולע בקלות את כל מה שנרצה, אם נצליח, להשליך אליו.