שני פורטרטים של ישראליות משנות ה-90

שני שירים שונים, ובהם דמותה של אישה אשר נודדת לארצות רחוקות ומשאירה מאחוריה גבר מתגעגע. הראשון מביניהם, שנכתב על ידי צוף פילוסוף (מילים) ללהקתו תיסלם, מפציר בה לעוף גבוה ורחוק, לגלות ולחוות את העולם, ללכת בשבילים שטרם צעדו בהם. הוא שולח אהבה ללא תנאי ומציע לה להיזכר בו ברגעים העצובים שהם מנת חלקן של המפליגות למרחקים; הוא מפוכח מאוד ביחס לעצמו ("ואני כבר עייפתי מאוד \ על שנים אבודות לא אבכה עוד") וביחס למקום בו הוא – וככל הנראה גם אהובתו – חיו קודם ליציאתה למסע ("אין כאן מקום לאהוב").

בעוד שפילוסוף מציג דמות גבר אידיאית המתמסרת לשיחרור ומוחלט ולאהבה ללא תנאי, זאב נחמה מציע לנו גרסה ישראלית וריאליסטית יותר: לגבר שלו יש שם ("גל"), מקום מגורים ("נהלל"), ובעיקר משלח יד ציוני סטריאוטיפי ("שם נשאר לחרוש את שדות העמק \ הוא יבנה לה בית על ההר"). עמליה, גיבורת השיר היא לא תשוב (מילים), לא עפה על הטיול שלה כמו הגיבורה הדימיונית מיש לך אותי. כלומר, אולי בתחילת הטיול שלה, כשהיא מתחתנת עם בחור אוסטרלי, היא כן הולכת רחוק; אך כפי שמתגלה לנו בבית האחרון, היא מתרחקת עד קצה העולם רק בשביל להתגעגע לעמק ו"חושבת לחזור לנהלל". גל, מצידו, מעולם לא שיחרר אותה ("ארבעים שנה חלפו בשדות העמק \ הוא יחכה לה גם בגילגול הבא").

שני השירים מצטיירים בקריאה ראשונה כסיפורי אהבה אינטימיים ומרגשים, כל אחד בדרכו. האווירה הנוגה ומלאת הרגש של יש לך אותי נובעת מהיותו של השיר בלדת רוק איטית, המתחילה בשקט ומתעצמת בהדרגה, לא פחות משהיא קשורה למילות השיר; והיא לא תשוב מולחן ומוגש כהימנון פופ-רוק עוצמתי שמתלכד עם מילותיו למבע גדוש פאתוס (או כהגדרתם של כמה חברים טובים, "שיר כוח"). באופן מעניין, שניהם מתמסרים גם לקריאה על-אישית, כזו העוסקת בזהות הישראלית, בחברה הישראלית ובמיקומה במגרש המשחקים הבין-לאומי – ומציעים שתי נקודות מבט שונות, אולי אף מנוגדות: הזאב הבודד לבדו ישכון, לנצח יחשוב שאין כמו בבית ויאהב רק את המוכר, "גם בגילגול הבא" – ואילו הפילוסוף כבר עייף, אינו בוכה עוד על שנותיו האבודות, ומאמין ש"אין כאן מקום לאהוב – פעם היה זה חלום שאליו מגיעים ממקומות אחרים", שהעתיד והחלומות נמצאים במקום אחר.

ילדה קטנה במזח

עצב גדול ירד על העולם היום. מעשי הזוועה המתרחשים כעת בחאלב מתחילים לטפטף, כמו גשם שהופך לסופה, בשמי הספירה הדיגיטלית, וביקום מקביל, בשורת איוב פרטית כמעט: אהובה עוזרי הלכה לעולמה, נפטרה מתלאותיו של עולם זה, היתה ואיננה. ומה אפשר לומר על זמרת עם קול ענק כמו שלה, כל כך ענק, שצריך היה לבעור בלהבה ענקית שכילתה אותו עוד בחייה, ודווקא כשהגיע לשיא בשלותה כיוצרת וכאמנית.

את הקריירה המוסיקלית שלה התחילה, עוד כילדה קטנה, כמקוננת על מתי שכונתה, ומאז ועד לרגע מותה לא הפסיקה להיות מדיום שמתעל את העצב שבקיום האנושי לכדי מוסיקה שמרפאת, מזככת ומרגיעה אותו. אם ב-1975, כשיצא אלבום הבכורה שלה ובו קינה על אהוב שנפל במלחמה, עוד לא השכילה החברה הישראלית להכיל שיר זיכרון מזרחי, הרי שבשנותיה האחרונות נהנתה עוזרי מהכרה ממסדית מסוימת, כשזכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. ובצדק: המוסיקאי דויד פרץ, בכובעו כחוקר תולדות המוסיקה הישראלית, רואה בה את דמות המפתח החשובה ביותר בדור שכונן את המוסיקה המזרחית כפי שאנו מכירים אותה כיום.

צילום: אילן בשיר

צילום: אילן בשיר

וכך, בעוד האקדמאים מנסים לחשוב על המוסיקה המזרחית החדשה כשער שיוכל לגשר בין ישראל לשכנותיה הערביות, ולאפשר לנו לקחת חלק במרחב המזרח תיכוני בתוכו אנו נמצאים, שיחרר היום הלייבל של האחים ראובני לערוץ היוטיוב שלו – במחווה הולמת לזמרת שעומק צניעותה משתווה רק לעוצמת קולה – אלבום שלם של עוזרי ובו להיטיה הישנים מאלבום הבכורה בגרסאות בשפה הערבית. דמותה הולכת ומתרחקת, במותה השאירה אחריה מאות שירים והקלטות שימשיכו לרגש ולרפא לנצח. גם בבגרותה ובאחריתה, כאבה הגדול נבע תמיד מן העצב של אותה ילדה קטנה שעומדת על המזח, מביטה אל הים ומקוננת.

Chemical Love

—"זמר נודד הוא הלב, אין לו מולדת \ על מיתרי זכרונות ידו רועדת"

 

כשהיינו נערים עולמנו סבב סביב כמה הרכבים אלקטרוניים שניגנו סגנון קצבי, רועש ומבוסס-סמפלים שנקרא Big Beat. ההרכב שמילא את עולמנו היה ה-Prodigy, עליהם כבר כתבתי כאן, ולצידם כיכבו Daft Punk וה-Chemical Brothers. מים ורכבים פרטיים לרוב זרמו מאז בירקון ובאיילון, ובעוד ה-Prodigy הפכו לבלתי-רלבנטיים, שני ההרכבים האחרים עושים חיל ועדיין נמנים על ההרכבים האלקטרונים החשובים בעולם, וגם מוכרים כיום כפורצי דרך משמעותיים בתחומם.

ה-Chemical Brothers המשיכו להופיע, להקליט ולשחרר קליפים מופלאים, ובשנים האחרונות בעיקר אני, מצידי, לא הצלחתי תמיד לעקוב. למשל, זה:

לאחרונה הם הגיעו להופיע בגני התערוכה, טילטלו את עולמי וגרמו לי להבין כמה דברים:

  1. שכדאי לי מאוד לא לוותר ולעקוב אחרי כל פיסת מוסיקה חדשה שהם משחררים לעולם
  2. שהם סופר-רלבנטיים
  3. שזאת ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי

מעבר לטירוף ולעוצמות של המוסיקה שלהם, מעבר לעובדה שהם עלו על הבמה למעל שעה וחצי והמוסיקה עצרה רק פעם אחת, מעבר לאנרגיות שההקרנות והתאורה והתפאורה השרו על הקהל, מעבר לכך שהם לא מנגנים כמעט שום שיר כמו שהוא נשמע באלבום האולפן אלא משנים, ממקססים ומתיכים שירים שונים אחד אל תוך האחר, מעבר לביקורות הבוהקות שהם קצרו בעיתונות הישראלית, ההופעה שלהם היתה בעצם על דבר אחד: אהבה. הם באו לדבר עם הקהל הרב שהגיע, בלי מילים, על אהבה.

ההופעה נפתחה בכמה שורות מושרות מתוך Tomorrow Never Knows של ה-Beatles, שנכתב בהשראת ספר המתים הטיבטי. אחת מהן היא זו: "That love is all and love is everyone". בהחלט הצהרת כוונות ראויה. השיר הזה, גם הוא פורץ-דרך בזמנו, אולי שיר הפופ הראשון שעשה שימוש מוצלח בסימפול (באמצעות לולאות של טייפ) מהווה מקור השראה ישיר ל-Chemical Brothers ובפרט ל-Setting Sun מאלבומם השני משנת 1996.

במהלך ההופעה צפו ועלו שירים ודימויים הקשורים לאהבה מתוך Further, אלבומם משנת 2010:

swoonhd

סוף ההופעה סגר את המעגל שנפתח בתחילתה, כשהאחים שלחו אל תוך הלילה אלפי אנשים עם המסר המרצד: Love is All. השנה היא 2016, ואני, ארנב לבן, הייתי שם והייתי עד למוסיקה ולאמנות ולטירוף ולאמת במצבם המזוקק: אהבה.

chemical-brothers-dont-think-love-is-all