רדיו חזק

באחד מערבי יום ה', בזמן בו השבוע מתקרב לסיומו, יצא לי לשבת ולפטפט למשך שעה קלה עם אנשי רדיו מרכז העיר החביבים. שוחחנו על מוסיקה ישראלית, מוסיקולוגיה ותרבות פופולרית. את התוכנית (שנקראת "מקדמיה") כולה אפשר לשמוע באתר של רדיו מרכז העיר, או כאן:

קראו לכם שלום

באב אל-ואד. שיר שנחשפתי אליו לראשונה בטקסי יום הזיכרון ביסודי, בניצוחה של רינה המורה למוסיקה. מסוג השירים שפשוט יושבים במרתפי התודעה, כמו איזה כאב פנטום קולקטיבי שעדיף לא לחשוב עליו כי אז אינו מורגש. אני מעדיף את הבאב אל-ואד שלי בגרסה של הבילויים. ובכל זאת, הקדשתי בשבועיים האחרונים לא מעט מחשבה ותשומת לב לשיר הזה, שמזוהה כל כך עם יום הזיכרון ועם מלחמת העצמאות, עד כדי כך שקל לשכוח ששמו אינו עברי אלא ערבי. "באב אל-ואד", ולא "שער הגיא", הוא שם המקום המצווה בפזמון החוזר לזכור לנצח את שמות הנופלים. וכך, בעל כורחו, מי שזוכר את הנופלים, חייב לזכור גם את שמו הערבי של אותו מקום, שהיה ונותר אוטוסטרדה של שיירות, סמלים לאומיים וזיכרונות.

והסיבה שחזרתי אל באב אל-ואד היא שלאחרונה, ממש עם פרוש עלינו ימי החגים הלאומיים, זכיתי להתוודע לפיוטו של ר' דוד בוזגלו, המושר לצלילי הלחן המקורי של באב אל-ואד. ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו במאה ה-20 שעלה ארצה ממרוקו בשנות ה-60 בכדי לקחת חלק במפעל הציוני ולהפיח רוח חדשה בקהילת יהודי מרוקו שסבלה מדיכוי תרבותי בלוקחה חלק באותו מפעל ממש, והדברים ידועים (לקריאה נוספת), ראה עצמו כמי שמחובתו לקחת חלק בעיצובה של התרבות הישראלית. בפיוטו "בינו נא מורדים" הוא מציע חלופה לתפיסת הזיכרון והשכול הציונית הממסדית: אפשרות שהיא יהודית יותר, כלומר כזו הנובעת מתוך מודעות היסטורית למהות היהדות בקנה המידה הרחב ביותר; ובעיקר אפשרות ששבה ומזכירה, שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור הנופלים הוא לבקש את השלום ולא לחרחר מלחמות נוספות.

הלחן המקורי של באב אל-ואד, על שלל ביצועיו המוכרים משושנה דמארי ויפה ירקוני ועד שלמה גרוניך, נשמע כיום באזניי כמארש אבל כבד וגרנדיוזי ופתטי מבית מדרשם של המלחינים הרומנטיים, כזה שלא היה מבייש את שופן למשל. אריאל הירשפלד, במאמרו "חיוכו של אליפלט" טוען שמנגינתו של השיר "מטשטשת הרבה מהעידון שבטיפולו של גורי בסמלים עתיקים", בהסתירה את הדינמיקה הייחודית והעדינה שהוא קורא במילותיו של חיים גורי ומכפיפה אותן לסגנון טקסי, ממלכתי והיררכי. את זאת היא עושה באמצעות הקונבנציות של המוסיקה המערבית הקלאסית – סוגת מארש האבל ומה שמכונה בז'רגון המוסיקולוגי "הרמוניה פונקציונלית", ועיקרו תחביר קפדני ומנוסח היטב של מהלכי אקורדים הבאים זה אחר זה ומציית להיררכיה נוסחתית וקליטה.

ב"בינו נא מורדים" ר' דוד בוזגלו שמר אמנם על המלודיה המקורית של באב אל-ואד, כלומר המנגינה המושרת של המילים, אך עצם ההעברה שלה למרחב המוסיקלי של הפיוט המרוקאי כבר משחררת אותה מכבלי ההרמוניה הפונקציונלית ומאפשרת לה גמישות אפקטיבית חדשה המשרתת יפה מאוד את מילות הפיוט. אני משער שביצוע כזה יוכל לעשות חסד גם עם מילותיו המקוריות של גורי, שלצד כובד הזיכרון מצליח הירשפלד למצוא בהן גם מן העדינות והמורכבות של המטמורפוזה.

לצפייה נוספת – שיר ידידות: עשרה פרקים על ר' דוד בוזגלו, מתוך פרוייקט "העברים"

שני פורטרטים של ישראליות משנות ה-90

שני שירים שונים, ובהם דמותה של אישה אשר נודדת לארצות רחוקות ומשאירה מאחוריה גבר מתגעגע. הראשון מביניהם, שנכתב על ידי צוף פילוסוף (מילים) ללהקתו תיסלם, מפציר בה לעוף גבוה ורחוק, לגלות ולחוות את העולם, ללכת בשבילים שטרם צעדו בהם. הוא שולח אהבה ללא תנאי ומציע לה להיזכר בו ברגעים העצובים שהם מנת חלקן של המפליגות למרחקים; הוא מפוכח מאוד ביחס לעצמו ("ואני כבר עייפתי מאוד \ על שנים אבודות לא אבכה עוד") וביחס למקום בו הוא – וככל הנראה גם אהובתו – חיו קודם ליציאתה למסע ("אין כאן מקום לאהוב").

בעוד שפילוסוף מציג דמות גבר אידיאית המתמסרת לשיחרור ומוחלט ולאהבה ללא תנאי, זאב נחמה מציע לנו גרסה ישראלית וריאליסטית יותר: לגבר שלו יש שם ("גל"), מקום מגורים ("נהלל"), ובעיקר משלח יד ציוני סטריאוטיפי ("שם נשאר לחרוש את שדות העמק \ הוא יבנה לה בית על ההר"). עמליה, גיבורת השיר היא לא תשוב (מילים), לא עפה על הטיול שלה כמו הגיבורה הדימיונית מיש לך אותי. כלומר, אולי בתחילת הטיול שלה, כשהיא מתחתנת עם בחור אוסטרלי, היא כן הולכת רחוק; אך כפי שמתגלה לנו בבית האחרון, היא מתרחקת עד קצה העולם רק בשביל להתגעגע לעמק ו"חושבת לחזור לנהלל". גל, מצידו, מעולם לא שיחרר אותה ("ארבעים שנה חלפו בשדות העמק \ הוא יחכה לה גם בגילגול הבא").

שני השירים מצטיירים בקריאה ראשונה כסיפורי אהבה אינטימיים ומרגשים, כל אחד בדרכו. האווירה הנוגה ומלאת הרגש של יש לך אותי נובעת מהיותו של השיר בלדת רוק איטית, המתחילה בשקט ומתעצמת בהדרגה, לא פחות משהיא קשורה למילות השיר; והיא לא תשוב מולחן ומוגש כהימנון פופ-רוק עוצמתי שמתלכד עם מילותיו למבע גדוש פאתוס (או כהגדרתם של כמה חברים טובים, "שיר כוח"). באופן מעניין, שניהם מתמסרים גם לקריאה על-אישית, כזו העוסקת בזהות הישראלית, בחברה הישראלית ובמיקומה במגרש המשחקים הבין-לאומי – ומציעים שתי נקודות מבט שונות, אולי אף מנוגדות: הזאב הבודד לבדו ישכון, לנצח יחשוב שאין כמו בבית ויאהב רק את המוכר, "גם בגילגול הבא" – ואילו הפילוסוף כבר עייף, אינו בוכה עוד על שנותיו האבודות, ומאמין ש"אין כאן מקום לאהוב – פעם היה זה חלום שאליו מגיעים ממקומות אחרים", שהעתיד והחלומות נמצאים במקום אחר.