אישה יושבת על מרבד מעופף בשיכול רגליים הידוע גם כ"ישיבה מזרחית". גבה זקוף, כתפיה נינוחות, שיערה מתבדר קלות ברוח האביבית. מבטה מרוכז בצג המחשב הנישא שעל ברכיה, שעל גבו מתנוסס בגאון תפוח נגוס, וצבעו לבן ותכול, כעין תמונת ראי לשמיים ולעננים הקלילים שברקע. חיוכה ממתיק סוד. ממקום מושבה היא חולשת על העולם כולו, שמיים וארץ, מתבוננת על התכונה שרוחשת למטה, ערים וכבישים, הרים וגבעות, בתים ואנשים, חיות ועצים.
בעוד היא משקיפה על הנוף החזותי של החיים במאה ה-21, האוזניות המכסות את אוזניה והמחשב אליו הן מחוברות חושפים בפניה את תוואי הנוף הצלילי של התרבות המודרנית. דיסקים ותקליטים נשמעים באוזניה ללא הפוגה. סרטי-קולנוע וסדרות טלוויזיה, תשדירים ופרסומות מוקרנים על המסך בזה אחר זה וגם בו-זמנית. אולמות קונצרטים ואצטדיונים, קרנות-רחוב וחדרי חזרות, עליות-גג ואולפני-הקלטות, פותחים את דלתותיהם בפניה. דבר אינו חומק מעיניה ומאוזניה הבוחנות. ברשת הכל שקוף וברור, כל הקשרים וההקשרים מדגימים עצמם לפניה, הציטוטים קופצים לעיניה מתוך המסך ומחייכים אליה בעודם מסבירים את מקורם ומפרטים את גלגוליהם. זמרת סופרן שרה אריה דה-קאפו שהופכת לנגד עיניה למבנה של שיר הפופ המודרני, סוגות וסיווגים נשזרים זה בזה למלאכת-מחשבת של מוזאיקה לירית ואינסטרומנטלית.
היא מרפרפת כלאחר-יד בתוכניות של התזמורות המובילות בארץ, ונתקלת במילה המוזרה "קלאסיקל". "מה זה קלאסיקל?" היא שואלת את עצמה. תחת הסעיף הזה חוזרים ושבים בכל התזמורות אותם שמות: מוצרט, רוסיני, בטהובן, ורדי, גרשווין, שטראוס. "למה זה קל?" – היא תוהה לעצמה. האם זה קל בגלל שהמאזין צריך לעבוד קשה פחות, כיוון שהוא מקבל שברי יצירות, פרקים בודדים או חלקים מהם, במנותק מהקשר של יצירה שלמה וארוכה יותר? האם קל משמעו "לא כבד"? קלאסי-דיאט? קלאסי-לייט? ללא שומן טראנס? איזה אינטרס יש לתזמורות להעלות תוכניות כאלו? ומה זה בכלל קלאסי? בספרי הלימוד הישנים למדה היא כי התקופה הקלאסית מזוהה עם המחצית השנייה של המאה ה-18, אך מצד שני בשיטוטיה ברשת נתקלה בביטוי "מוסיקה קלאסית" בהקשר של מוסיקה מהמאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19, ולפעמים אפילו בהקשר המרחיק אל תוך המאה ה-20.
למטה על האדמה היא רואה נער צעיר רץ אחרי ארנב לבן.
הנער רודף אחריו מהר ככל שעולה בידו. ניכר כי הארנב ממהר למקום כלשהו, וודאי לפגישה שנקבעה זה מכבר. הארנב כמו נבלע בצלע ההר ונעלם מעיני האשה, והנער אחריו. עולמו של הנער התהפך עליו. הוא נופל כעת במורדו של בור, עוצם את עיניו ומחכה למכה שתגיע בסוף הנפילה, אך היא מבוששת לבוא. "הלו, תתעורר!" – הוא שומע את הארנב צועק לו מלמטה. הוא פותח את עיניו, עדיין בנפילה, ומבחין כי אור אדום וחמים עוטף אותו מכל עבריו. הנער שומע נגינת פסנתר חרישית, אך אינו מצליח לזהות את מקור המוסיקה. נדמה לו כי הוא שמע כבר את המנגינה הזו פעם, אך היכן?
תמונות מתערוכה מתחילות להופיע על קירות המערה, והנער מתבונן בהן בעת שהן חולפות על פניו, משאירות אותו מתחתיהן ומתקדמות מעלה לכיוון הפתח שבמאורת הארנב. הנער מנסה לקלוט את המירב מתוכן התמונות שמופיעות, מתחלפות ונעלמות ללא הרף. חלק מהתמונות הן למעשה קטעי סרטים, חלק מהן עטיפות אלבומים ישנים, חלקן תווים ופרטיטורות וחלקן פרסומות למשחת-שיניים. הנער מצליח להושיט את ידו וקוטף את אחד האלבומים שתלויים בתערוכה שבמנהרת הארנב.
האלבום הראשון של שלמה גרוניך, "למה לא סיפרת לי?!", הנפתח בשיר "אל נא תלך", מישיר מבט אל הנער מתוך כף-ידו. שלמה גרוניך מנגן בפסנתר את הפרלוד הראשון בדו מאז'ור של י.ס. באך מתוך הספר הראשון של הפסנתר המושווה, ומעליו שר את מילותיו של המשורר ההודי ראבינדראנאת טאגור המתורגמות לעברית. בליווי קצוב של גיטרה באס חשמלית ומערכת תופים מודולרית, אשר לפרקים ניתן לשמוע בו חיתוכים של סרט ההקלטה היוצרים מעיין עוויתות בציר הזמן, ובקישוטים של חלילים המרחפים ממעל, הופך הפרלוד הראשון לתחינה הזויה של האמן אל המאזין, אל אהובת לבו, אל אלוהיו – שלא יזנחו אותו, שלא ילכו מעמו בטרם יזכה האמן להציג את המרחבים המוסיקליים והאומנותיים בהם הוא מטייל – ביניהם מוסיקה "קלאסית" מתקופת הבארוק המאוחר, מוסיקה חסידית, פסיכדליה נוסח "פינק פלויד" ו"חיפושיות הקצב", ספריו של אריך קסטנר ועוד.
עם חלוף השנים, תהרהר לעצמה האישה על המרבד, שכעת נוכל לכנותה בשם שירה, תהפוך הקלאסיקה הפסיכדלית לפסיכדליה קלאסית, וגם האלבום הראשון של גרוניך, שגרר ביקורות זועמות והאשמות בפלגיאריזם כשיצא לאור לראשונה ב-1971, נכנס זה מכבר לרשימות סיכומי העשור/המאה/האלף/השישים שנה למדינה כאחד האלבומים המשפיעים והחשובים בעולם המוסיקה הישראלית הפופולרית. "אני לא כל-כך אוהבת את הביטוי הזה, 'קלאסיקל'." היא נזכרת במאמר של אחד ג'יימסון, שחוץ מלקשקש על אסכולת פרנקפורט, גם ניסה להגיד שכיוון שה"גבוה" וה"נמוך" שבתרבות, ה"קל" וה"רציני", קשורים זה לזה בקשר אמיץ, הרי שכל ניסיון להפריד ביניהם הינו שרירותי ומלאכותי. "קלאסיכאן ועכשיו," היא מהרהרת בראשה, הופכת בביטוי ומשנה אותו, לא לפני שתתעכב מעט על מנגינת ההברות שבו, "עשוי להיות מתאים יותר."
לפתע החלה גולשת מבלי משים על גלי מחשבותיה, מפליגה למחוזות לא-נודעים. בעודה שומעת יצירה דרמטית מאת ארנולד שנברג, החלה מהרהרת בהיעדרה של השפה הטונאלית מן המוסיקה האומנותית של המאה ה-20, זו הנחשבת "גבוהה". איזה מזל, חשבה לעצמה, שחוסר-היכולת של המוסיקה האומנותית המודרנית לתקשר עם רוב קהל חובבי המוסיקה, הבריח אותם הישר אל זרועותיה של המוסיקה הפופולרית, הקלה, ה"נמוכה". בזכות ה"משבר הטונאלי" זכתה השפה הטונאלית להמשיך ולהתפתח במסגרות נוקשות פחות מאולם הקונצרטים, ונפתחו אופקים טונאליים חדשים שלא נודעו לפני המאה העשרים. במובן זה, הרהרה, המוסיקה ה"קלה" של המאה העשרים, על שלל סוגותיה, היא-היא ממשיכת דרכה האמיתית של המוסיקה ה"גבוהה" שנוצרה במאות שקדמו למודרנה.
"נו, תתעורר כבר!" מרעים הארנב בקולו על הנער. "הזמן קצר והמלאכה מרובה!" פוסק הארנב אי-שם ממעמקי הבור שמשתרע מתחת לנער. "אנחנו צריכים לעבור עוד דרך כל ההיסטוריה מהסוף להתחלה, ואתה מתמזמז לי שם עם באך וגרוניך! באמת! אין לי זמן לשטויות הללו!" הנער מרגיש חבטה בראשו, ונוכח כי זהו ספר שפגע בראשו. צרורות נוספים של דפים, מאמרים וספרים עושים את דרכם אליו במהירות. כנראה שהארנב החליט לעזור לו להשלים כמה פערים פדגוגיים קריטיים דווקא תוך כדי נפילה, וכך חולפים על-ידו, ולעתים אף פוגעים בו ממש ספרים עבי-כרס לרוב, וגם תערובת של חפצים אקראיים כמו סדן, גלובוס, חבילת קלפי-משחק וחלילית-עץ עתיקה.
"אתה לא מבין שכל מה שאתה רגיל לקטלג תחת ההגדרה של 'תרבות', כל יצירות ה'אמנות' של הדור שלך, אינו אלא מוצר סדרתי וחסר-הילה?!" צועק הארנב לעבר הנער, בעודו משליך לעברו כרך עבה מכתביו של וולטר בנימין. "העתקים של העתקים, צללים חיוורים של המורשת המפוארת של מה שהיה ואיננו עוד!" הארנב גונח בעודו מסמיק ומתאבל מעצם המחשבה על אובדן ההקשרים המקוריים של המוסיקה המערבית. סבלנותו של הנער החלה פוקעת. "קודם כל, אדון ארנב יקר, אני אשמח מאוד אם תפסיק לנסות להרוג אותי עם כל הספרים שאתה משליך עלי!" אמר הנער, למרות שברגע שסיים להגות את המשפט התחיל להרהר בייתכנות העובדה שבעוד הוא והארנב נופלים מטה-מטה במהירות קבועה (על-פי מיטב ידיעתו), הרי שהספרים עפים במהירות השווה לזו שלהם לפחות אך בכיוון תנועה הפוך מזה שלהם. זה היה נראה לו מוזר, אך הוא זנח את המחשבה הלא-מועילה הזו וחזר לדבר אל הארנב. "חוץ מזה, מי אמר שאובדן-ההילה זה דבר רע? אולי זה פותח שער לאפשרויות חדשות שלא היו קיימות בעבר?"
לפני שהספיק הנער לסיים את דבריו עקפו אותו בטיסה שלוש ואלקירות חמושות מכף רגל ועד ראש בשריון מוזהב, בפיהן חצוצרות מוזהבות גם-כן, והתקדמו לכיוון הארנב בעודן משמיעות את התרועה המפורסמת המבשרת על מעופן. "הינה, קח את ואגנר בתור דוגמה," המשיך הנער, "אתה לא חושב שהוא היה שבע-רצון לראות איזה שימוש קולנועי עשה קופולה במוטיב הואלקירות שלו? תנסה להזכר בסצנה הזאת רגע. המסוקים עפים בדרך לכפר הוייטנאמי הזה, מוכנים לתקיפה, והקולונל המוטרף מתחיל להשמיע את הקטע הפותח את המערכה השנייה של 'הואלקירה'".
"אתה יודע מה הבעיה?" קוטע אותו הארנב, "שרוב האנשים לא יודעים שאת המוסיקה הזו כתב ואגנר, או שהיא מייצגת את מוטיב מעופן של הואלקירות, או שהיא הייתה חלק מאופרה שהיא בעצמה חלק ממחזור אופרות. רוב האנשים עשויים לכנות את הפראזה המוסיקלית הזו 'אפוקליפסה עכשיו'. זאת המשמעות של אובדן-ההילה. וחוץ מזה, נראה לי שואגנר לא היה מתלהב מההקשר האמריקאי שקיבלה המוסיקה שלו".
"בסדר, לא התכוונתי שהוא היה מרוצה מההקשר הפוליטי," ענה הנער, "אלא יותר מהביום המעולה של הסצנה, מהצילומים המרהיבים של המסוקים כואלקירות על רקע השמש והעננים, ומהרעיון העוצמתי של המוסיקה הריאלית הבוקעת מן הרמקולים שבמסוק, עם כל המטען הקודם שהיא נושאת עמה. אין ספק שלא צריך להכיר את ואגנר כדי להינות מן הסרט, אך לדעתי האמירה בסצנה המדוברת מתחזקת ומתחדדת, כמו נטענת בערך-מוסף, עבור מי שכבר מכיר את "הואלקירה", בזכות הציטוט המוסיקלי, כאשר אין ספק שהמצוטט עצמו השפיע בצורה מכריעה על עיצובו המוסיקלי של מה שאנו מתייחסים אליו היום כאל 'פס-הקול' של הקולנוע".
"סתום כבר!" צעק הארנב על הנער בעודו משליך עליו חצוצרה מוזהבת. "סיימתי את עבודות החפירה במערה שלי לפני שנים רבות, ועל-כן אין לי צורך עוד באנשים המרבים לחפור! עוד רגע גם תנסה להוכיח לי שז'אק לוסייר הוא גילגול-נשמתו של באך, ושהרעיון שעמד לראוול לנגד עיניו כשכתב את הבולרו שלו היה כיצד יוכל לסייע לחברת יוטבתה למכור שוקו!"
הנער הצליח לתפוס את החצוצרה, ובעודו נזכר בשיעורי החצוצרה שקיבל בילדותו, החל לנגן נושא מתוך "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. סוף-סוף הצליחו תקיעות החצוצרה לגבור על פטפוטו הבלתי פוסק של הארנב ולהשתיק אותו. צלילי החצוצרה הדהדו לאורכה ולרוחבה של כל המערה, ולפתע קירות המערה כמו נעשו שקופים כשצלילי החצוצרה פגעו בהם. שירה החלה לשמוע בראשה את תקיעות החצוצרה, כאילו היה הנער נופל דרך ראשה ומנגן במרכזו. הנושא בעל האופי ההרואי-דרמטי החל להציק לה בנסותה להזכר מהיכן היא מכירה אותו. ככל שהתאמצה יותר, קירות המערה נעשו שקופים יותר. ראוול? מוסורגסקי? קית' אמרסון? אולי בכלל ראתה את הנושא מצוייר או כתוב במקום כלשהו? אולי צעדה דרך אכסדרה עתיקה שהכילה אותו בין קשתותיה?
שירה הורידה את האוזניות מאזניה, אך הנושא לא חדל מלהדהד בראשה והיא החלה נעשית עצבנית. הנושא המשיך בשלו, בלי הפוגה, חוזר ושב ונשנה, כל פעם כמו ביתר עוצמה ובמשנה-תוקף. הטירוף החל מפעפע וגועש במרכז ראשה, מתנפח ומתדפק על השערים הקבועים בגולגלתה אל העולם החיצון. "ד——-י!" פרצה זעקת שבר מגרונה, ובאותו רגע קרו שני דברים: נגינת החצוצרה פסקה, ונפילתו של הנער נבלמה באחת על-ידי מרבד הקסמים של שירה.

אודות arnavlavan

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר.

»

  1. הגיגים הם ז'אנר נהדר. אחד האהובים עלי. הם מאפשרים לכותב המון דברים שכתיבה אקדמית לא מאפשרת לו.לטוב ולרע…..

  2. Anonymous הגיב:

    היה ממש כיף! ..שהשארת אותי עם לא מעט שעורי בית בהשלמת פערים..מחכה בכליון אוזניים להגיג הבא.

Come tell us what you think :-)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s