"האדם הוא כֵּן שרוטט למשמע הרמוניות קוסמיות."             —–  עור שחור, מסכות לבנות \ פרנץ פנון
 
 

כשמחפשים funk ביוטיוב, זו התוצאה הראשונה שמופיעה. אז מה זה Funk (או בעברית, Fאנק)?

כפי שניתן לראות בקליפ, פאנק הוא חבורה של אנשים שמחים, שמנגנים, שרים ורוקדים כשהם מחופשים לחייזרי-וודו, שאמצעי-התחבורה העיקרי שלהם הוא חללית ושיש להם כל מיני דברים זוהרים ומאירים מסביבם, כפי שהיה נהוג בשנות ה-70. בסך הכל, הם עונים די יפה על הגדרת האדם של פנון. אבל זה לא הכל. Fאנק הוא גם המוסיקה שהאנשים האלה מנגנים, מוסיקה שהיא בעיקרה זמן. מה גורם לי להפריח לחלל העולם משפט מופשט שכזה? בשביל להסביר את זה, כדאי לשאול קודם את השאלה המיותרת הבאה: "מה היא מוסיקה?"
 
אחת מהתשובות הנפוצות היא 'צליל מאורגן'. נהוג לדבר על ארבעה משתנים שאפשר לארגן בצליל המוסיקלי: גובה-הצליל (Pitch), משך (Duration), עוצמה (Volume) וגוון (Timbre). את גווני הצליל האופייניים ל-Fאנק (מערכת תופים, בס חשמלי, כלי נשיפה ממתכת, אורגן וקולות אנושיים) ניתן למצוא גם בהרבה סגנונות וזרמים מוסיקליים נוספים. גבהי-הצליל, המתחברים לכדי מנגינות ואקורדים, ועימם העוצמות, אינם משתנים הרבה בדוגמה שלעיל: השיר כולו מורכב מאקורד אחד שאינו מתחלף לכל אורכו. גם עוצמת המוסיקה נשארת קבועה פחות או יותר – היא אינה גוברת ואינה נחלשת. 
 
מיד תאמרו לי: "אבל אנחנו שומעים כאן הרבה צלילים, ויש גיוון, ושינוי. אם באמת היה פה רק אקורד אחד היינו משתעממים. וזה לא קטע משעמם, זה קטע מרקיד". ואתם צודקים. הקטע הזה באמת מורכב ומעניין. הקטע הזה הוא משחק של משכים. הקומפוזיציה שואלת מתי האירועים הצליליים מתחילים ונגמרים. הדרכים בהן הצלילים נשזרים זה בזה מוליכות אל עבר מורכבות קצבית שקשה להתנגד לה, ממש ברמה הפיזיולוגית – כריות האצבעות של כפות הרגליים מטופפות על הרצפה את הקצב, הראש מתנדנד מצד לצד, ואפילו הנשימה ופעימות הלב מסתנכרנות. כל מוסיקה היא סדרה של אירועים צליליים שפרושים בזמן, אבל ב-Fאנק הזמן הוא המדיום העיקרי הנושא את ההתרחשות המוסיקלית, ולא רק הבד עליו היא מצויירת. 
 
מוסיקה שהיא זמן. ג'ורג' קלינטון, אחד מהאבות המייסדים של ה-Fאנק (בדוגמה שלמעלה ניתן לראות אותו יוצא מן החללית שלו), היה אוהב את זה. המוסיקה שלו מארגנת בפשטות את גבהי-הצליל, העוצמות והגוונים, והמורכבות שבה מתבטאת בארגון המשכים. הקצב דוחף קדימה ללא הרף, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. האיזון המדויק הזה שבין פשטות ומורכבות, הוא שמאפשר, לנגנים ולמאזינים כאחד, להתחפש ולרקוד תוך כדי יצירת המוסיקה וההאזנה לה, לעיתים לאורך שעות ארוכות ברצף, מבלי להתבלבל ומבלי להתעייף. זוהי מוסיקה במובן העתיק ביותר של המילה – מוסיקה שהיא פולחן, מוסיקה שהיא טקס, מוסיקה שדורשת השתתפות אקטיבית בצורת ריקוד. 
 
את כל זאת לא הייתי כותב אלמלא חברי הטוב ארז, שאפילו חשבון פייסבוק אין לו, אך זה לא עצר בעדו מלנהל איתי דיון סוער (בחיים האמיתיים!) על מוסיקה. מפה לשם הגעתי לטענה שאת צלילי ה-Fאנק והשפעותיהם ניתן לשמוע בשלל סגנונות מאז שנות ה-70 הנוצצות, ובאופן ספציפי במוסיקה המזרחית הישנה. אם זכרוני אינו מטעני, דיברתי בייחוד על צלילי גיטרת הבס החשמלית האופיניים כל-כך ל-Fאנק, שביחד עם מערכת התופים המודולרית מרכיבים בדוגמה הבאה חטיבת-קצב Fאנקית לגמרי, גם אם איטית מעט ביחס לדוגמה הקודמת:
 
 
מה שאהוד בנאי שר וכתב על זוהר ארגוב ועל השיר היפה הזה, בהחלט מוכיח שגם בנאי וגם ארגוב עונים על הגדרת האדם הקוסמי של פנון ברטיטות הרמוניות הדדיות. באופן אישי, ככל שהזמן עובר ויוצא לי להחשף לעוד ועוד מן המוסיקה של ארגוב, אני לומד להעריך אותה יותר ויותר. הרבה שנים הייתה לי תחושה שמוסיקה הזו כביכול אינה "שלי", ארנב לבן ואשכנזי שכמותי (בבחינת "אמור לי לאיזה ארגוב אתה מאזין, ואומר לך מי אתה"). הדרך שפנון (שאת ספרו אני קורא בשקיקה כרגע) מציע לאנושות היא דרך ללא 'שחור' ו'לבן', דרך ללא 'שלי שלא שלך'. זוהי דרך שמאפשרת להבין את התבטאותו האומללה של יהורם גאון מלפני שנה, שהפכה את השד העדתי ללא פחות מהשטן בכבודו ובעצמו, כביטוי מידי של ההגמוניה הציונית המדכאת ערבים ו"מזרחיים" כאחד. ביטויים דומים, סמויים יותר, מובלעים כל כך עמוק בשיח ובשפה העברית, ומנציחים את ההיררכיות הארכאיות הללו, כך שקשה יותר לפעמים לשים לב אליהם. אחד מן הביטויים המקוממים בהם נתקלתי לאחרונה הינו קמפיין הפרסום ה"מעודכן" של עיתון 'הארץ'. להלן דוגמה מובחרת מתוכו:
 
 
ה"דיילי ווזווז". כי מה שחשוב זה שהשכנים (האשכנזים) ידעו שאתה מנוי, ושהגנבים (ה"מזרחיים") יוותרו מראש על העיתון המשעמם והשמאלני הזה, שאין בו מדורי רכילות עם תמונות גדולות וצבעוניות [לא שאני חושב שיש אלטרנטיבות טובות יותר בעיתונות המודפסת בארץ]. פנון מצהיר כי מבחינתו "מי שמעריץ את השחורים הוא חולה, ממש כמו מי שמתעב אותם". כדי שלא אחשד בהערצת שחורים, הנה דוגמה אחרונה לכך שגם גברים לבנים יכולים:
 
 

לסיום, שוב תודה לארז, שדירבן אותי לכתוב את הפוסט הזה. המשך יבוא

 

אודות arnavlavan

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר.

»

  1. adi klagesbrun הגיב:

    זוהר ארג(ר)וב

  2. FicusTree הגיב:

    איזה יופי של בלוג!!!נעים להכיר!

  3. מאוד מעניין.

Come tell us what you think :-)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s