השבוע, באמצע סיור חצי-אפוי לחירבת קייאפה, קיבלתי טלפון הזוי: "ארנב, אודי מת!" כך נאמר לי. לא ציפיתי לזה, לא הייתי מוכן, לא כל כך הבנתי בהתחלה עם מי אני מדבר ועל מי ועל מה מדברים איתי. אמרו שזה היה פתאומי. תוך שבועיים. אף אחד לא ראה את זה בא. לא שאלתי שאלות. הפרטים לא כל כך משנים כבר. מזה הרבה זמן שאנחנו כבר לא כל כך בקשר. אמנם אני גר על הר, והוא גר על הר, אך זה כבר אינו אותו ההר. ובין הר להר מפרידה ארץ שטוחה וצפופה ולחוצה. ככה מתנתקים קשרים. 
 
אבל היו תקופות שהיינו נפגשים כמעט כל לילה. אודי. תמיד עם חיוך, תמיד עם משהו מעניין ויפה להגיד, תמיד עם מוסיקה. אודי היה מהאנשים שאהבו לסגור את הלילה מאוחר, את השעות הקטנות בהן רוב האנשים כבר ישנים. תמיד שמחתי לראות אותו, תמיד התרגשתי לשבת איתו ולשוחח, אפילו על כלום – 
 
 
 
אודי היה המורה הראשון שלי למוסיקה בחיי הבוגרים, והמורה האמיתי הראשון שלי למוסיקה בכלל. לקחתי אצלו שיעורים על גיטרה בס חשמלית. שישה במספר. עד היום אני זוכר כמה שיעורים לקחתי – זה היה עניין רציני כנראה אם המספר נחרת לי בזכרון. ולמרות שהוא היה בכלל נגן קונטרבס, שיעורי הבס החשמלי איתו היו חוויה מדהימה. היינו קובעים בד"כ לאחרי עשר בערב, לסוף היום. לשנינו היה הרבה זמן. שיעורים שהיו אמורים לקחת 45 דקות נמתחו על פני שעתיים וחצי. זכיתי להתוודע לכל מיני בסיסטים עלומים יותר ופחות, להבין סגנונות מוסיקליים דרך קווי הבס שלהם, ולראשונה בחיי – לראות איך הטכניקה של הנגינה פוגשת את התיאוריה המוסיקלית ומה יכול לקרות במפגש הזה. 
 
אודי גם היה הבנאדם הראשון שגרם לי לשבת ולהקשיב לג'אז. זה לא לגמרי התחבר בהתחלה – זה היה תהליך איטי, קשה והדרגתי. השנה זכיתי להכיר מורה נוסף שלימד אותי ג'אז – דן. זכרתי אותו במעורפל מההר הירוק, מהתקופה בה הכרתי את אודי – לפעמים אודי היה מביא את דן לנגן איתו במאורת-הקפה בה עבדתי. רצה הגורל וכמה שנים אחר-כך זכיתי לקחת חלק בסדנת ג'אז מעשית בהדרכתו של דן. באמצע החורף, בסוף הסדנה, הגיע דן עם הטריו שלו לתת קונצרט בצהריים. כחלק מחובותי הארנביות אני גם אמון על הקלטה של הקונצרטים הללו והעלאתם לרשת. נכנסתי לאולם באיחור, כשהטריו כבר היה באמצע החזרה, כדי לבדוק שציוד ההקלטה תקין ושהכל עובד בסדר. 
 
מה רבה היתה הפתעתי ושמחתי כשראיתי שם את אודי, שנקרא להחליף את הבסיסט הקבוע של דן שלא יכל להגיע באותו יום. אני זוכר הפסקת קפה וסיגריה בקור ברוח בחוץ, אחרי החזרה, לפני ההופעה. כאילו לא עברו למעלה משש שנים. כאילו ההר הוא אותו הר. 
 
את ההקלטה של ההופעה לא טרחתי אפילו להעלות לרשת. לא זוכר למה בדיוק, כנראה היו דברים חשובים יותר. השבוע, אחרי שנודע לי הדבר, העליתי אותה וניתן לשמוע אותה במלואה כאן. הינה קטע אחד מתוכה, המתאים ברוחו לשעה שכזו:
 
 
 
אני זוכר שבאחת מהשיחות שלנו, סיפר לי אודי מה זה אומר לדעתו להיות מוסיקאי. הוא עבד מאוד קשה, לימד לעיתים מעל 10 תלמידים ביום, ברצף, אחד אחרי השני, נסע בכל הצפון ממתנ"ס לקונסרבטוריון, תמורת שכר לא גבוה. "אבל אתה כל היום על הכלי, וזה מה שחשוב." התובנות שהוא ידע להעניק היו בדיוק כל מה שלא ציפיתי ממורה לנגינה – מעורפלות, עמומות, חלקיות – כאילו זרמו במורד חלום שרק חלק ממנו שרד כדי לראות אור יום. אודי, תמיד תישאר עבורי מוסיקה שהתגלמה בבנאדם ומופת של מה זה אומר להיות מוסיקאי. עכשיו לילה וחושך, ובשמים זוהר ומנצנץ לו כעת מפתח פה.
 
 
 
 

אודות arnavlavan

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר.

Come tell us what you think :-)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s