ב-2 באפריל העלה שלום חנוך לערוץ היוטיוב שלו סינגל חדש העונה לשם "זאת'י ההורה", שכנראה מבשר אלבום חדש לאמן הרוק הישראלי הותיק. אילו היה הסינגל עולה יום קודם, ב-1 באפריל, אולי היה קל יותר להבין את פשר הניגוד החריף שבין המילים המתרפקות על ימי הקיבוץ העליזים ובין האווירה האפילה בה המוסיקה עוטפת אותן, אווירה שמזכירה בסאונד ובמרחב הצלילי שלה יותר מכל את 'מחכים למשיח', האלבום הפוליטי והחריף ביותר של חנוך.

 אבל הסינגל לא יצא ב-1 באפריל, כאמור, ואיני מוצא דרך טובה 'להבין' את הניגוד החריף הזה מלבד כביקורת או מבט אירוני של הרוקר הותיק על נוף מולדתו הקיבוצי. שלום חנוך מצליח להציג כאן מבט מורכב וחידתי על נושאים ששבים ועולים לאורך כל הדרך האמנותית שלו מתחילתה ממש: הקיבוץ ו"א"י הישנה והטובה", זכרונותיו וגעגועיו הפרטיים אליהם ומהות הזכרון והנוסטלגיה באופן כללי. המבט הביקורתי והאירוני אינם חדשים לחנוך, אם כי לרוב הוא הפנה אותם כנגד מוסדות השלטון והצבא ('ראש המשלה', 'מחכים למשיח', 'לא עוצר באדום') או סקטורים בחברה הישראלית דוגמת החרדים ('אל תקרא לי עם') והמזרחיים ('שוקו'), בעוד השבט הלבן –  אליו משתייך חנוך, שאף נהנה ממעמד מיתולוגי של 'אחרון הנפילים' של השבט – זוכה לרוב למבט עורג ומלטף. אחת הדוגמאות המובהקות למבט הזה היא 'אהבת נעורי' (2003), הסינגל היחידי שהוציא חנוך מתחילת שנות ה-90 שמצליח להתקרב בפופולריות שלו ללהיטיו הישנים.

ואין זה צירוף מקרים שהשיר הזה, שעוסק בנעורים ואהבה ראשונה בקיבוץ, זכה להצלחה כזו: הוא אמנם יצא לאור ב-2003, אך נשמע – על מילותיו הארכאיות ואווירת הגורן של הגיטרה האקוסטית והאקורדיון – כשיר שיכל לצאת באורח טבעי לגמרי ב-1972, וממילא היום, למעלה מעשור אחרי, מי כבר יכול לזכור שזהו שיר "חדש"? השיר סוגר את אלבומו של חנוך 'אור ישראלי', אלבום מעודכן-יחסית המכיל כמה קטעי רוק מצויינים, כש'מוניקה סקס' משמשים לחנוך כלהקת ליווי, ועדיין הקהל הותיק של חנוך הצביע ברגליים: 'אהבת נעורי' נכנס לקאנון של המוסיקה הישראלית (סה"כ למעלה מחצי מיליון צפיות ביוטיוב) ואילו יתר הסינגלים מהאלבום נידונו לשכחה (800-4000 צפיות ביוטיוב). ניתן לראות בהצלחה של 'אהבת נעורי' את האסון הטראגי של חנוך הרוקר: הקהל הבין-דורי שלו, מבוגרים וצעירים כאחד, מעדיף באופן גורף 'יציאה' נוסטלגית מלטפת על-פני הרעש הביקורתי של הרוק. מצב זה מהווה מעין תמונת-ראי מהופכת של אחד מרגעי-השיא בקריירה המוסיקלית של חנוך: האלבום 'מחכים למשיח', המהווה מעין תמונת-פולארויד של המציאות הישראלית ב-1985, שבו קומץ השירים השקטים חוסים בצילן של הגיטרות החשמליות ורעמי התופים המהדהדים לאורכו.

בשיאו של האלבום הסואן, הרועש והמסוייט ביותר של חנוך עד כה, אחרי התקפה חזיתית על פועלו של אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה ('לא עוצר באדום') וממש לפני שיר הנושא של האלבום, עוצר הצד הראשון של התקליט על השיר 'Déjà vu', ומיד בפתיחתו מכריז חנוך שהוא "חוזר אל גן העדן האבוד" ששמו "נוסטלגיה". זהו גם הרגע הראשון באלבום בו מחליפה הגיטרה האקוסטית את החשמלית, והעיר המסיוטת שברחובותיה דוהר ה"שור הזועם" הופכת ל"שביל עפר, מחוץ לכפר", לגן עדן אבוד, סנטימנטלי ופסטורלי. תוסיפו לכל ה"אשמורת בגורן" הזו מעט קיטש ספרדי המושר ע"י מקהלת נשים, ונמענת-נאהבת מיסתורית וגנרית העונה לשם "Morena", ותקבלו עיסה דביקה למדי, אולי אפילו יותר מדי. בסוף השיר נראה שחנוך מכיר במימד המשלה של הנוסטלגיה, ולמעשה המילים כולן עוסקות בשאלת הסובייקטיביות של הזכרון ומידת הקשר שלו לאירועים שאכן התרחשו, אם התרחשו. הפזמון החוזר, "למראית ה-Déjà vu", הוא כמו אסון טראגי נוסף, התוקף הפעם את גיבור השיר, בן-דמותו של חנוך האדם וחנוך המאהב: הוא אינו יכול לקבוע בוודאות אם אחד מרגעי-השיא של חייו, רגע המימוש של האהבה הראשונה, הינו אמיתי או שמא רק Déjà vu, תשוקה ל'דבר עצמו' שנדמה שכבר היה בעבר אך למעשה מעולם לא היה.

כשממקמים את "זאת'י ההורה" בסופה (הזמני) של מחרוזת שירי הנוסטלגיה שכאן, מתקבלת תמונה מורכבת למדי, שקשה לפענח מתוכה איזו עמדה ברורה של חנוך ביחס לנוסטלגיה ולמושאיה (אפילו השימוש בגרש במילה "זאת'י" בכותרת השיר מוסיף מימד של יושן שלא ברור אם הוא עורג או לועג). אם יש לחנוך רגע אחד בעברו שיכול להוות מושא לערגה אמיתית וכנה, כנראה שהרגע הזה הוא, כפי שהוא מעיד ב'אהבת נעורי', הרגע בו הלחין "את השיר הראשון בחייו": השנה היא כנראה 1961, חנוך בן 15, והשיר המולחן הוא 'אגדת דשא' (למילותיו של מאיר אריאל) – שאיני יודע אם הוא השיר הראשון שהלחין חנוך בחייו, אך זהו בוודאי מה שיהפוך להיות הטקסט הקאנוני הראשון שלו, מהמוצדקים שבהמנוני השבט הלבן.

בביצוע שכאן שר חנוך את השיר בפעם הראשונה בהופעה פומבית בצוותא והשנה היא 1978. חנוך כבר חזר לארץ לאחר שניסה את מזלו בלונדון והספיק להקים ולפרק את להקת 'תמוז'. הדרך בה חנוך בוחר ללוות את עצמו בגיטרה האקוסטית מציגה הבדלים ניכרים בהרמוניה ובבחירות האקורדים מגרסאות מוכרות יותר של השיר, דוגמת העיבוד של שם-טוב לוי לביצוע המפורסם של אריק איינשטיין. אולי הלחן המקורי היה אותו רגע אמיתי וראשון עבור חנוך – 'הדבר עצמו'; ואולי ניתן לו, לנער עם הגיטרה שהפך לגבר ורוקר מחוספס, לחזור ולגעת בו רק מהמרחק הבטוח שבין צוותא של 1978 לקיבוץ משמרות של 1961, ורק בתיווכן של הרמוניות חריגות ושונות, שכנראה לעולם לא נדע אם אכן היו שם גם בלחן המקורי, התווספו בדיעבד, או אולי – כפי שיתכן רק במחוזות הזכרון העמומים – גם וגם.

 

אודות arnavlavan

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר.

Come tell us what you think :-)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s