בעוד כמה ימים נהיה בהופעה של רדיוהד בפארק הירקון. הלהקה שגדלתי איתה, שגדלה איתי, כמעט 25 שנה, רבע מאה, רוב החיים השלי בעצם, השירים שלהם תמיד היו שם, תמיד נכונים, מתאימים, מדויקים. אני מכיר כל צליל וצליל באלבומים שלהם, יודע בעל פה את כל המילים למרות שאין לי מושג על מה הן מדברות. המוסיקה שלהם כל כך שואבת, מלאה, עשירה (חשבתי על כך לאחרונה, לקראת ההופעה, עובר שוב על כל האלבומים) – עד כדי כך שאף פעם לא הקשבתי ממש למילים. אז אני יודע אותן אבל לא באמת מכיר. זה כנראה לא ממש משנה: או שהן לא אומרות כלום, או שהן אומרות בדיוק את מה שצריך להישמע ברגע של השיר.

airbag

קראתי ראיון עם ת'ום יורק והבנתי שאני חולק איתו את הסלידה מרכבים פרטיים, שכנראה מצאה את דרכה לכמה מהשירים של הלהקה. אולי Airbag הוא גם על זה. זה לא ממש משנה לי. כל מה שקורה במוסיקה של השיר הזה חקוק לי בעצמות, המשמעות של המילים לא רלבנטית לממד המוסיקלי שלהן. כשהיינו בתיכון ו־OK Computer התנגן ללא הרף, היתה שמועה שת'ום יורק, כמו פרמינגר, המורה השנון לפיזיקה, נוהג בפיאט פונטו לבנה. קטנה, צנועה, עושה את העבודה. גם רדיוהד היא קצת כמו פיאט פונטו לבנה – לא משנה כל מה שמסביב או מחוץ למוסיקה, הדבר היחידי שמעניין זה לאן היא לוקחת אותנו.

יש לי על המדף ספר שהזמנתי לא מזמן באינטרנט על המוסיקה של רדיוהד – נכתב על ידי פרופסור למוסיקולוגיה ומנתח את כל ההיבטים המוסיקליים בשירים שלהם: 30 עמודים על צורה, 40 עמודים על המקצבים, 40 עמודים על גוונים ועוד 40 על ההרמוניות שלהם. עוד לא הגעתי ממש לקרוא אותו אבל הטענה המרכזית של אותו פרופסור היא שהסיבה להצלחתה הממושכת של הלהקה היא שהם השיגו איזון מוסיקלי מושלם בין המוכר למפתיע – טענה שאפשר לטעון על כל מוסיקה שאנחנו מוצאים כמעניינת. יפה שגם הוא, כמוני, הצליח להתעלם באלגנטיות ממילות השירים, וגם מכל מה שנמצא מחוץ או מעבר למוסיקה. וכשמדובר בלהקה שקיימת באותו הרכב כמעט שלושים שנה, חייב להיות עוד הרבה מעבר למוסיקה עצמה: עוצמה, ואנרגיות, ופרפורמנס, ורגשות, בעיקר מציאה וכיוונון ויצירה של איזה תדר רגשי קולקטיבי שהוא כנראה נכון ומדויק בשביל עשרות מיליוני מאזינים בכל העולם – אותו מרכיב חמקמק שהעתיקים קראו לו "אתוס".

היכולת המיסטית להשקיף על המציאות מהצד, ולספר לכל העולם מה רואים משם, ולהתריע, ולמחות, ולחגוג, ולפייס, ולשכך, ולספר סיפור, ולרגש, ולברוא עולמות של אמת מדומיינת – זו המתנה והקללה של הנביאים והאמנים הגדולים. אין אף מילה וצליל במוסיקה של רדיוהד שלא מכוונים למקום הזה, כבר 20 שנה שהם קולקטיב החלומות המוביל בחזית הנבואה המוסיקלית. לא קופאים על השמרים, לא ממחזרים את עצמם, לא מעייפים, לא דומים לשום דבר אחר. במיתוסים של יוון העתיקה שבה ועלתה דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור, שראה אל תוך העתיד ולעומק המהות כיוון שנבצר ממנו לחזות באשליית העולם החומרי. בניגוד אליו, הנביא הפוסט־מודרני הוא זה שנולד עם עין אחת עצומה־למחצה: משקיף החוצה ובה בעת קצת מנותק, שוקע ונסחף בהוויתו הפנימית – אך מצליח להתעורר ולצאת ממנה החוצה אל העולם, מפגיש וממוסס את הגבולות הדקים שבין פנים וחוץ. בעוד כמה ימים נהיה בהופעה של רדיוהד, אני, ומי שהייתי, ומי שעוד אהיה, והמילים ישירו את עצמן מבעד לגרוני מבלי שאצטרך להבין אותן.

אודות arnavlavan

הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן בלי כוכב בלי מפה בלי שום דבר.

Come tell us what you think :-)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s